קורות חיי דוד ברק

נולד במושבה יבנאל באוקטובר 1920. שם גם גדל והתחנך עד לסיום בית-הספר היסודי. לאחר מכן נשלח ללמוד בקולג' הסקוטי בצפת (כיוון שאמו שהיתה דור שביעי ליהודי צפת למדה שם) הוא למד יחד עם בני האצולה האנגלית ששרתו בתפקידי הניהול של פלסטין ובני השכבה העשירה מאד של הערבים בארץ. לאחר שלמד שם 3 שנים ולפני סיימו את בחינות הבגרות (שלשמן נשלח ללמוד שם), גוייס ע'י השי (שרות ידיעות) ונשלח לירדן כערבי כדי להכנס למודיעין הצבאי ולהיות אלחוטן, כיוון ששלט היטב בשפה הערבית וגם באנגלית. כמו כן ידע להשתמש היטב בנשק כמו כל חבריו במושבה כבר מגיל מאד צעיר (גיל בר-מצווה). הוא נסע ברכבת מצמח עד שהגיע לזרקא שבירדן. שם חיפש את כח משמר הגבול של ירדן ואמר שבא להתנדב. היו שם עוד 50 מתנדבים ויחד איתם חתם על שרות של 3 שנים. הוא עבר ראיונות ע'י כמה קצינים ויועד כאלחוטן כיוון שהיה בין הבודדים ששלטו היטב באנגלית.
הוא נשלח לקורס של 3 חודשים כדי להיות לוחם על סוס ואח'כ לעוד 3 חודשים לקורס אלחוט.
הוא שרת במשמר הגבול הירדני כ- 4 שנים כשחלק ממשימותיו היו לצלם את מנהרות הרכבת וגשרי הברזל שלאורך מסילת הרכבת החיג'אזית ( כמה שנים מאוחר יותר פוצצו כל הגשרים האלו והראשון שבהם היה סמוך לאל-חמה). הוא צילם במצלמת בוקס קטנה ואת התמונות שצילם שלח לקפריסין ומשם הן נשלחו לארץ.
הוא שירת יותר ממה שחתם כיוון שבזמן שרותו פרצה מלחמת העולם השנייה, את החוזים שנחתמו ע'י המתנדבים קרעו והודיעו להם שהם ממשיכים לשרת כל עוד צריך אותם. הוא שרת יחד עם ערב רב של אנשים בני לאומים שונים, הרפתקנים ועבריינים. כאלחוטן הוא קיבל שכר גבוה של 12 מטבעות זהב.
במסגרת שרותו קרו לו כמה אירועים שהחסירו פעימה מליבו. אחד מהם היה בפגישה עם האמיר עבדאללה שהיה אח'כ מלך ירדן. המפקד שלו היה אמיר נאיף, אחיו של המלך חוסיין (שניהם בניו של עבדאללה), הוא אירגן משחק כדורגל והזמין את המנצחים שדוד נימנע עליהם לארוחת צהרים אצל המלך עבדאללה, לפני הארוחה המלך שאל כל אחד לשמו ומהיכן הוא. דוד לא ידע מה לעשות, מצד אחד לא רצה לשקר למלך ומצד שני פחד שאם יגלו מי הוא זה סופו. בסופו של דבר אמר ששמו דאוד והוא מפלשטין. כשנשאל מאיזה מקום בפלשטין, ענה מימה (יבנאל בערבית), המלך הסתכל עליו ואמר לו שהוא רוצה לשוחח איתו בפרטיות. הוא ניבהל מאד וכל הארוחה חשב על סופו. אחרי הארוחה נסעו כולם לבסיס ורק אחרי 3 ימים הזמין אותו נאיף להצטרף אליו לביקור בביתו. המלך ביקש לדבר איתו בארבע עיניים, הוא שאל אם הוא מכיר אדם מסויים מיבנאל שרצה להעסיק בעיבוד אדמותיו בארם נהריים ורצה לדעת אם הוא אדם ישר. דוד אמר שהוא מכיר אותו, שהוא אדם הגון שאפשר לסמוך עליו. המלך שאל את דוד מה הוא עושה בצבא הירדני, דוד ענה שהאופציה האחרת היתה להיות פלח, דבר שלא משך אותו כל כך, ואילו חיל הספר (הצבא הירדני) מצא מאד חן בעיניו בגלל התלבושת המרשימה שלו
והרכיבה על סוסים.
אירוע נוסף שזכור לו קרה באחת מחופשותיו בדמשק כשהוא וחבריו ליחידה החליטו ללכת לסרט. ליד בית הקולנוע הוא ראה ערבי מוכר ערמונים. הוא ניגש אליו כדי לקנות והערבי אומר לו "אתה משוגע יתפסו אותנו וזה מוות." מיד זיהה שמדובר בבן יבנאל המחופש לערבי והתרגש מאד. רק אחרי הרבה שנים סופר לו שהיה שם עוד ישראלי שכמעט והרג אותו כי חשב שהוא ערבי שרוצה להתנכל ל"מוכר הערמונים" אבל עצרו אותו בזמן.
פעם נודע לו על כוח העומד לתקוף את טירת צבי, הוא הצליח להעביר את הידיעה בעזרתו של מישהו וחברי הקיבוץ שקיבלו את הידיעה בצהריים יכלו להתכונן להתקפה שהיתה בלילה.
במסגרת תפקידו כאלחוטן הגיע לאום רשרש (- באותם הימים מקום שכוח אל) שם גר אדם בשם וויליאמס ובין השאר הוא נתבקש לברר מה הוא בדיוק עושה שם. פעם במקרה הם נקלעו לשיחה וכשהבין שדוד אלחוטן ומדבר אנגלית הזמין אותו לביתו. שם גילה דוד שהוא הוזמן כדי לעזור לו לתקן מכשיר קשר שהתקלקל. אותו ויליאמס הוכר לכולם ככימאי שהיה לו מפעל בעזה והוציא מים המלח חומרים שמאוחר יותר התברר שהרכיב מהם חומר לפיצוצים. בינתיים דוד התידד איתו והצליח להתקשר מביתו לת'א ולהעביר ידיעות.
ב-1941 הצליחו ל"ארגן" את שחרורו מהליגיון ע'י שהעבירו אותו למשטרת ירושלים ושם הוא שוחרר.
דוד חזר ליבנאל ושימש כגפיר בשדות המושבה. בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי לפלוגת תובלה ישראלית 178. הוא שירת שם עד 1945 חזר ליבנאל התחתן, נולדו לו ילדים, עבר לחיפה,
הצטרף לאגד ועבד כנהג ואח'כ כמדריך טיולים. מידי פעם יצא דוד לשליחויות שונות ברחבי העולם שהשתיקה יפה להם.

כיום הוא גר בבית מוגן בביתן אהרון ונהנה להתרפק על זכרונות העבר.